האוספים של בית טרזין - היקפם, ייחודם והבעלות עליהם

רקע
היצירה האמנותית בגטו סממן בולט של הקיום בטרזין היה פעילות תרבותית ענפה, שהחלה עם ייסודו. תחילה במחתרת, אחר כך תוך עצימת עין של הגרמנים ומסוף 3491 באישורם. חיי היצירה והתרבות בטרזין נזכרים בהרחבה בספרות המחקרית והאחרת העוסקת בגטו. "מרד האינטלקטואלים", "עמידה רוחנית", "שמירת צלם האדם" הם חלק מהמונחים שנעשה בהם שימוש, בניסיונות שנעשו לאחר המלחמה, לתאר ולהבין, את הסתירה לכאורה, שבחיי תרבות עשירים, על רקע מוראות הגטו.
הציור הרשמי
קבוצת ציירים עבדה במסגרת המחלקה הטכנית של האלטסטנראט ושרתה את המנהיגות היהודית בכל הקשור לצרכיה כלפי הגרמנים. עיקר התמחותה היה הכנת נספחים גראפיים שנלוו לדוחות הרבים ששלחו המחלקות השונות של האלטסטנראט אל משרדי האס אס. בנוסף לכך פעלה בגטו סדנת האמנים במסגרתה עבדו ציירים יהודים יידועי שם יוצאי צ'כיה, גרמניה והולנד , שמאחוריהם תערוכות והכרה. הגרמנים ניצלו את כישוריהם לזיוף יצירות של ציירים מפורסמים לשם מכירתם בשווקים האירופים כך הייתה סדנת הציירים ענף כלכלי, בדומה לסדנאות אחרות בטרזיינשטאט.
הציור במחתרת
אחרי שעות העבודה נהגו הציירים, מקצועיים ואחרים, לצייר ממה שראו עיניהם: מבנים, חומות, קסרקטינים, את הכנסייה הבלתי מושגת שעמדה במרכז העיירה, את עגלות המתים שסבבו ברחובות. כלי תחבורה יחיד, למתים ולצורכיהם של אלו החיים עדיין. רעב, חולי, צפיפות וזקנה, תפסו מקום מרכזי בין נושאי התמונות. ראוי לציין כי בין אלה, לא נמצא דמויות של ילדים מורעבים, יחפים ועזובים ברחובות הגטו. ילדים מופיעים בציורים העוסקים בטרנספורטים לטרזין וממנה למזרח. כן צוירו תמונות ילדים עבור הוריהם כתחליף לצילום. פורטרט של ילדה יפיפייה נמצא היום בבית טרזין, פרי מכחולה של המחנכת והציירת פרידל דיקר-ברנדייס. על פי עדותו של וילי גרואג, פרידל ציירה את הפורטרט כהדגמה, ללא מודל, במסגרת חוג ציור למבוגרים שהתנהל בגטו. דמויות ילדים מצויות לרוב בציורי הילדים אשר ציירו מהווי החיים שלהם. יצירות התיאטרון לילדים והאופרה ברונדיבר, גם הם היו מקור השראה. קורות הגטו מראשיתו מונצחים בציורים. הקסרקטין הראשון, התליות, הטרנספורטים, השלוייסה, אנשי האס אס, המפקד מחוץ לחומות בנובמבר 3491, ייפוי הגטו, ביקור הצלב האדום, צילום סרט התעמולה הנאצי. ומחיי היומיום: חלוקת מזון, יציאה לעבודה, בתי חולים, מרפאה, קסרקטינים צפופים ועליות גג ובתי המגורים של המיוחסים, יהודים יידועי שם שהנאצים שלחו לטרזיינשטאט שהיו פטורים מעבודה, וזכו ברמת חיים גבוהה משאר היהודים בגטו. גם חיי התרבות הענפים הונצחו בציור, בתחילה, הפעילות המחתרתית ומאוחר יותר, ציורי החצרות ההומים לשם צפייה בתיאטרון והאזנה לקונצרט, והמרמה הגדולה: בית הקפה, הפביליון למוזיקה, פארק השעשועים לילדים. אלה האחרונים הולידו יצירות שניכרים בהם תסכול, כעס והשפלה. ניתן ללמוד מהם עד כמה היו האסירים מודעים למעשה ההטעיה של הגרמנים ועם זאת, חסרי אונים למולו. הציורים הרבים שנמצאו אחרי המלחמה מהווים דוקומנטציה מדויקת של אופן החיים בגטו.
יצירה לצורכי החברה והקהילה
היה גם ביטוי אמנותי אחר, בין האסירים לביו עצמם, ששרת את צרכי החברה בטרזין - ברכות החלמה מעוטרות, מתנות מצויירות, פלקטים מצויירים בליווי חרוזים, אומנות שהתגייסה לעודד חברים ובני משפחה, תוך שהיא מתעלמת בקריצה מקשיי היומיום.
ליאו האס צייר 74 ציורים מקורים בספר שהקדישו חברי החלוץ ליעקב אדלשטיין, ביום השנה לקיום הגטו (המקור מוצג בימים אלה בבית טרזין). ציורים שימשו כמתנות, נלוו לברכות החלמה, ועיטרו חוברות, עיתונים, כרטיסי כניסה, ודפי תוכנייה לקונצרטים. הביטוי בציור ובחריזה היה כלי תקשורת נפוץ בטרזין, גם בידי הרשויות. בשירותים היו קבועים שלטים מעוטרים, מטעם מחלקת הבריאות, שקראו להרגלי ניקיון והיגיינה למניעת הפצתן של מחלות מדבקות.
נפוצות זו של 'אמנות עממית' נוכח גורלם הקשה של האסירים מעוררת תהיות. על פי הידוע, מהמחקר ההיסטורי ומעדויות רבות של ניצולים, לא הייתה בטרזין ידיעה על גורלם של הנשלחים מזרחה. היה קומץ קטן של אנשים שידעו את האמת על המתרחש בפולין ומטעמים שלהם החליטו שלא להפיץ אותה. רוב האסירים, כולל המקורבים לאלטסטנראט, ידעו רק ש'המזרח' גרוע בהרבה מטרזין והייתה חרדה רבה מפני השילוחים ודיכאון בעקבותיהם.
היהודים לא האמינו להבטחות על הקמת מחנות עבודה חדשים שהנאצים דאגו להפיץ בתקופות של טרנספורטים גדולים או מיוחדים, אך השמועות והחשדות לא הגיעו לידי העלאת הרעיון של מוות המוני. הגרמנים נקטו בתחבולות כדי להשקיט את פחדי האסירים. בין היתר, פקדו על האסירים שהגיעו למחנה המשפחות בבירקנאו לשלוח גלויות לקרוביהם בטרזין. כאשר הגיעו הגלויות ליעדן כבר לא היו הכותבים בין החיים.
הציירים ביטאו את הלך הרוח הכללי בגטו ובאשר להערכת סיכויי השרדות, הם לא היו שונים משאר האסירים. אין בידנו לעמוד באופן חד משמעי על מניעי הציירים לבטוי האומנותי. כתביו של קרל פליישמן מצביעים על מעשה היצירה כתגובה טבעית של האמן לבטא בכלי הייחודי לו את ה-"איכויות הציוריות" של הוויית הגטו. לא כאקט של פרידה מהחיים או הכנת צוואה. היה חשוב לשמר זיכרון חי של האירועים, הדמויות, הסבל, והמרמה, אך האמנים שעשו זאת לא ידעו שקץ חייהם קרוב.
זיוה עמישי מייזלס, במאמרה משנת 7891, The complexity of Witnessing, מתייחסת לאבחנה הבולטת בין סגנונות הציור השונים של אמני טרזין. יצירות נטורליסטיות, המציגות, אנשים, מקומות ואירועים במנותק מדעה ורגש, ולעומתם, ציורים בסגנון אקספרסיוניסטי, עשיר הבעה, שמעבר להצגת הדברים, הוא גם אמירה סובייקטיבית בוטה על משמעותם. הסגנון הנטורליסטי שימש את האמנים בעבודתם הרשמית וכן ביצירות שנעשו עבור "לקוחות" - מבין אסירי הגטו, יצירות שנתפסו כלגיטימיות גם מבחינת השלטון הנאצי.
אף שסגנון זה הוא כביכול דוקומנטרי וחסר פניות, הוא נתפס בעיני הציירים כשיקרי ומזויף. את ראיית הדברים האמיתית שלהם ביטאו, אותם אמנים עצמם, ביצירות אקספרסיוניסטיות, אשר כוח ההבעה שלהן, הרמזים הגראפיים והאווירה העולה מהן, מהווים דוקומנטציה רבת רבדים של קורות הגטו.
עדויות מהתקופה מחזקות את התובנה הזאת ומפרטות את לבטי האמן כאשר הוא בוחר את נושא היצירה את כלי העבודה ואת הסגנון. וילי גרואג בעדותו מזכיר את קרל פליישמן, את פיטר קין ואת הצייר פרדיננד בלוך, שחיפשו במודע את הזקנה ואת החולי, את הנלעג ואת הגרוטסקי, המאיים והמייאש, כדי להנציחם ברישומיהם, למענם, למען האסירים האחרים בגטו ועבור הצופה הבלתי ידוע בעתיד.
ציורים שימשו גם כמקור פרנסה. באמצעות הציור יכלו ציירים חובבים להשיג לעצמם מנת לחם נוספת, אם ציירו את האופים, או את העגלונים או אחרים - בעלי תפקידים ומיוחסים. היו שציירו פורטרטים של זקנים או ילדים שגם בעדם קיבלו תמורה. וילי גרואג מספר על אוספי אמנות של עובדים במטבח ובמאפיה, אותם רכשו תמורת מזון ולחם.
פעילות של הברחת ציורים אל מחוץ לגטו הובילה למעצרם של ציירי טרזין, שעבדו במחלקה הטכנית של האלטסטנראט, לחקירתם ולשילוחם למחנה השמדה, מבין שבעת הציירים שנמצאו אשמים בפעילות חבלה אנטי נאצית, נותרו רק שניים בחיים.