רקע היסטורי

גטו טרזין וחלקו במורשת השואה

דבריה של הסופרת רות בונדי בטקס פתיחת אולם התצוגה של בית טרזין ב- 21 ביוני 0002.

משך חמישים וחמש השנים מאז קץ מלחמת העולם השניה עברה תדמיתו של ניצול השואה בעיני הישראלים שינויים רבים - וכך גם תדמיתו של גטו טרזין. הישוב הארץ-ישראלי, בניגוד לכל ההצהרות החגיגיות על המולדת המצפה "לאודים מוצלים מאש", כמטבע הלשון של אותם הימים, היה חרד לבואם של ניצולי השואה. בדיונים פנימיים דיברו מנהיגי הישוב הארץ ישראלי על "אבק אדם" וראו בהישרדות תוצאה של הברירה הטבעית הקדמונית: כנראה ששרדו רק האכזריים, האנוכיים, המוכנים לדרוך על גוויות. ועל כולם, חיים כמתים, רבצה האשמה: למה לא נלחמו? למה הלכו כצאן לטבח? רק מורדי הגטאות, הפרטיזנים יכלו לזקוף את קומתם: הם נלחמו בגבורה. לכן הוקדש יום הזיכרון לא רק לשואה, אלא גם לגבורה, כאשר השואה שואת הכנועים והגבורה גבורת האוחזים בנשק בלבד.
גטו טרזין, אז, לא נכנס כלל לתודעת הציבור הישראלי הרחב: שובל זניח ללא מרד, גטו אחד ויחיד במרכז אירופה, מחנה נופש בהשוואה לגטאות פולין, גטו למיוחסים, כפי שהציגו אותו הנאצים וכפי שהגדיר אותו אחרי הביקור בגטו טרזין ביוני 4491 גם נציג הצלב האדום הבינלאומי, שלא אווה לראות את המציאות מאחורי ההצגה שהוכנה בשבילו וחברי משלחתו.
אסירי גטו טרזין לשעבר, רובם צעירים, שעלו לישראל בסוף שנות הארבעים, ביקשו קודם כל להיקלט, לרכוש מקצוע, למצוא פרנסה ודיור, להקים משפחה: הם היו טרודים בקיומם היומיומי וגם ביניהם או עם בן זוגם שלא עבר את השואה מיעטו לדבר על מה שעבר עליהם בימי הכיבוש הגרמני, בגטו טרזין ובעיקר אחריו במידת מה יצרו אסירי טרזין בעצמם את תדמית גטו טרזין כמקום להתגעגע אליו: הרי שם עדיין שהו בקרבת הוריהם, אחיהם, אחיותיהם, חבריהם, רבים התנסו שם באהבתם הראשונה, חיו בחברת בני גילם, למדו, האמינו שניתן להתגבר, לא ידעו על השמדה ממוכנת בתאי גז.
רק כעבור שנים, לציון עשור לשחרורם, נפגשו אסירי גטו טרזין לשעבר בישראל לראשונה לכנס ארצי, בקיבוץ גבעת חיים - איחוד, שבו נקלט גרעין מתוכם. וגם אז, במאי 5591: שירה בציבור מסביב למדורה, כמו בימי תנועת הנוער הציונית, משחק כדורגל לזכר משחקי כדור-הרגל בגטו, שמחה על המפגש המחודש - ורק ניצנים ראשונים לתחושה שחייבים להתארגן למען הנצחת זכר חללי גטו טרזין ובייחוד של חבריהם מתנועות הנוער הציוניות והחלוץ שרובם לא שרדו, להנציח צד אחר של השואה: של ניסיון לשמור על צלם אנוש ודאגה לחינוך הילדים ובני הנוער כגרעין נביטה של העם היהודי לעתיד, של כוח יצירה בתנאי רעב, חברות ואחריות לכלל.
פן זה של גטו טרזין הגיע לראשונה לידיעת הציבור הישראלי הרחב במחצית הראשונה של שנות השישים, עם הוצאת מהדורות עבריות של הספר
אין פרפרים פה, ציורים ושירים של ילדי גטו טרזין, בתרגומם של לאה גולדברג וטוביה ריבנר, ושל  רקוויאם לטרזין ליוסף בור, המספר על ביצוע הרקוויאם לוורדי בגטו, שניהם בהוצאת ספרית הפועלים.
בהשפעת משפט אייכמן, ספרי זיכרונות אישיים וביוגרפיות, שהוציאו את היחיד מתוך ערפילי המספר המבהיל והבלתי נתפס של שישה מילונים, לאט, לאט החלו הישראלים לראות את השואה, את הניצולים וגם את הגבורה בעיניים אחרות. שפר גורלו של גטו טרזין והוא לא נחרב והמשיך להתקיים עד סוף מלחמת העולם השניה, אם כי רוב אסיריו הושמדו, ועל כך נשמר בו, יחסית, חומר רב יותר מאשר בגטאות פולין שהועלו באש או נהרסו עד היסוד. תערוכת ציורי אמני גטו טרזין ותערוכת ציורי ילדי טרזין, ביצוע יצירות מוסיקליות שנכתבו בגטו, העלאת האופרה לילדים  ברונדיבאר בתרגום עברי בכמה גרסאות, המחזת סיפור הרקוויאם לוורדי בגטו טרזין בביצועה של נאווה שאן, פרסומו של יומן גונדה רדליך, מנהל המחלקה לטיפול בנוער בגטו טרזין, ומהדורה עברית של עיתון הילדים קמרד, קברטים לפי טקסטים מטרזין - כל אלה יצרו תדמית חדשה של גטו טרזין.
אולם אף תדמית זו היא במידה רבה מעוותת. לעתים מוגדר גטו טרזין באמצעי התקשורת הישראליים כמקום "שבו ריכזו הגרמנים את מיטב אמני מרכז אירופה" - ולא כך היה הדבר: הגרמנים ריכזו בגטו טרזין, לפחות לתקופת מעבר, את כל יהדות צ'כיה ורוב זקני גרמניה ואוסטריה - וביניהם היו, בהתאם לאופייה והרכבה של יהדות מרכז אירופה שלפני שלטון הנאצים, בעלי מקצועות חופשיים, מדענים, אנשי רוח ואמנים רבים. לפעמים נוצר הרושם, כאילו אסירי הגטו הלכו מהצגת תיאטרון להצגת אופרה, מהרצאה להרצאה, מקונצרט לקונצרט, מקברט לקברט. ולא היא. במשך שמונה עשר חודשי שהותי בגטו זכיתי לראות הצגת אופרה אחת והצגת תיאטרון אחת ואסירים רבים אף זה לא. ולא מחוסר עניין בתרבות: העבודה הקשה, העמידה בתור לאוכל, לברז מים, לבית שימוש, הרצון להספיק לפני העוצר, שהחל לרוב ב - 8 בערב, לראות את ההורים או את הבעל, האישה, הילדים, החבר, התחלואה הרבה, אימת הטרנספורטים, אבל על אב או אם, שמתו בגטו: הכוחות היו דרושים קודם כל לקיום היומיומי. לכך נוסף הקושי הטכני להשיג כרטיס למופע באולמות הקטנים המאולתרים, איסור היציאה לרחוב אחרי רדת החשכה, כל אלה צמצמו את קהל הצופים למעטים מדיירי 
קסרקטין זה או אחר, לבעלי קשרים עם המחלקה לעיצוב הפנאי, מחלקת ה -
Freizeitgestaltung בשמה הגרמני.
כאילו נשכחו רבבות הזקנים הגוססים מתת תזונה, ממחלות, מהעדר רצון להמשיך לחיות, אימת הפרידה הנצחית הרובצת מעל הגטו כעננה, הטרנספורטים
היוצאים ליעד בלתי ידוע או ידוע רק בשם הסוואה, מחנה העבודה
Birkenau bei Neu-Berun ,שלא היה אלא אושוויץ.
מריטת העצבים בעמידה האינסופית בתורים, תחושת הרעב המתמדת, לא רעב מטרף את הדעת כמו במקומות אחרים, רק רעב מכרסם כמו עכבר קטן, שרשרת המחלות הבלתי פוסקת, גם בין הילדים והצעירים - אימפטיגו, אנצפליטיס, טיפוס, שני, צהבת זיהומית, שלשולים, - הפרעושים והפשפשים המציקים בעיקר בלילה, כל זה כאילו לא היה.
יכול להיות, שכלל לא יתכן אחרת, אם רוצים לשמור על זכר ייחודו של גטו טרזין. סבל, מצוקה, מחלות, רעב היו בכל ריכוזי היהודים על פני מזרח אירופה בימי הכיבוש הגרמני, אך כמות כזאת של אוצרות אמנות, שירים, יצירות מוסיקליות, ציורי ילדים ועיתוני מעונות הילדים, יומנים ורשימות נשמרה רק ממנו.
ראוי שגטו טרזין ייזכר כפי שהיה: מקום של התעלות נפש וגם של קשיחות, של קטנוניות וגם של רוחב לב, של עזרה הדדית וגם של התעלמות מסבל הזולת, קליידוסקופ של בני אדם במלכוד ומצוקה, שידעו לשמור רובם ככולם על צלם אנוש, שלא התאכזרו איש לרעהו, שקיוו להחזיק מעמד עד לקץ המלחמה המיוחל, אשר עבור רובם איחר לבוא.
ובכך גם חשיבות העברת החומר על גטו טרזין לדורות הבאים, לא רק כעדות לתקופה, אלא עדות לנכונותם של יחידים ליטול אחריות לקיום הכלל, לא להרים ידיים, ליכולת האדם ללמוד, ליצור, לצחוק, לאהוב את החיים גם בתנאים הקשים ביותר.

מה שהייתה בכנס הראשון במאי 5591, בנוכחות כ- 051 חברים, רק תחושה עמומה, הבשיל עשרים שנה אחרי השחרור, עם ההתבססות הכלכלית והיכולת הגוברת להתמודד עם כאב העבר, להחלטה: ניצולי גטו טרזין בישראל, ובייחוד חניכי תנועות הנוער הציוניות ביניהם, חייבים להקים אגודה, שלא רק תארגן מפגשים למען החיים, אלא תקים מוסד חינוכי - תרבותי לזכרם של אלה שלא שרדו, בעיקר של חברי  החלוץ ובראשם יעקב אדלשטיין, זקן היהודים הראשון של גטו טרזין.
מעבר להנצחה הייתה להחלטה זו סיבה נוספת, אף שהיא לא באה לידי ביטוי בישיבות הראשונות של הוועדה המכינה: המשטר הקומוניסטי בצ'כוסלובקיה התעלם מרצח היהודים כיהודים.
 המבצר הקטן  בטרזין, שבימי השלטון הנאצי היה כלא לאסירים פוליטיים, ביניהם גם יהודים, הפך לאתר ההנצחה הצ'כי הלאומי לקורבנות הפשיזם.
בלוח הזיכרון בכיכר המרכזית של העיר טרזין כלל לא הוזכרה המילה   יהודים.
בית כנסת פנקס, שעל קירותיו נרשמו אחרי מלחמת העולם השניה שמות כל קורבנות השואה מצ'כיה ומורביה, נסגר בעת המשטר הקומוניסטי למבקרים, תחילה מטעמים טכניים, בגלל הרטיבות העולה מן היסודות הנמוכים לקירות - והוא נשאר סגור עד אחרי מהפכת 9891 ועבודות השיקום.
ישיבות רבות הקדיש הוועד המכין, שבעצם מינה את עצמו, כי לא היה מי שימנה אותו, לדיון בשאלות עקרוניות: האם יכולים להצטרף האגודה העתידה לקום רק חברי  החלוץ  או כל אסירי גטו טרזין לשעבר? ואולי גם אנשים, שיקיריהם עברו את גטו ונספו בשואה? בהדרגה, במרוצת השנים, הורחבו מסגרות ההצטרפות לעמותה וכיום יכול להיות חבר בה כל המעונין ותומך בפעולתה ומטרותיה.
עם רישום העמותה להנצחת חללי טרזיינשטאט (טרזין) כחוק בשנת 6691 הובהר ביתר שאת: יותר מכל דרוש לה מקום (עד אז התקיימו פגישות הוועד בבתי קפה ובלשכות אותם החברים, שמילאו תפקידים בכירים במוסדות שונים), מקום למפגשים, מקום להנצחה, מקום לפעילות, מקום לריכוז החומר התיעודי, למחקר.
באותה העת כבר היו קיימים בערים שונות בארץ בתים לזכר יוצאי חבל זה או אחר במפת הגלות והשואה, שוממים רוב שעות היום, רוב ימות השנה. חברי העמותה להנצחת חללי גטו טרזיינשטאט (טרזין) רצו במקום חי, בלב ישוב, כחלק אינטגרלי בתוכו, והבחירה הטבעית נפלה על קיבוץ גבעת חיים -איחוד, וזאת מכמה סיבות: על אף שמספר החברים ניצולי טרזין בקיבוץ הלך וקטן, כיוון שרבים חיפשו את מזלם בעיר, היו בין מייסדיו ילידי גרמניה ואוסטריה רבים, בוגרי תנועות הנוער הציוניות, שבני משפחותיהם עברו את טרזין ונספו בשואה והייתה להם גישה חיובית לעצם הקמת הבית על אדמת הקיבוץ או, ליתר דיוק, על אדמת קרן הקיימת, שהוחכרה לקיבוץ. זאת ועוד: גבעת חיים שוכנת במרכז הארץ - והרי חברי האגודה היו פזורים על פני ישראל כולה, משדה נחמיה בגליל העליון עד באר שבע בדרום. רק מעטי מספר היו כבר אז בעלי מכונית: מקום במרכז הארץ יקל על הגישה אליו. ובעיקר: קיבוץ כשלעצמו נראה כמקום הולם יותר את רוח ימים עברו; הרי בעצם התכוונו כמעט כל בוגרי תנועות הנוער בצ'כוסלובקיה להצטרף עם בואם ארצה לאחד הקיבוצים, רק שהמציאות הייתה חזקה מן האידיאלים. יתרה מזו, יעקב אדלשטיין, מנהיגם בימי הכיבוש, התכוון אף הוא להצטרף אחרי עלייתו ארצה לקיבוץ גבעת חיים (אז עדיין לא מחולק). לכן גם נקבע מלכתחילה, שחלק מן המבנה העתיד לקום בגבעת חיים - איחוד יועמד לרשות הקיבוץ, לפעולות תרבות משלו. אי לכך הקציב הקיבוץ לבניית הבית מקום מרכזי, בלב אזור מוסדותיו.
אחרי משא ומתן עם הקיבוץ, אחרי שזאב ש"ק, ממייסדי האגודה, החל לכהן כשגריר ישראל באוסטריה והשיג התחייבות לתרומה גדולה מטעם קהילת וינה, אחרי מגבית בין החברים (מעשר של משכורת חודשית אחת), אחרי שהאדריכל אלבין גלזר, אף הוא מניצולי טרזין, הכין הצעות לצורת המבנה, שלוש שנים אחרי יסוד העמותה הונחה בטקס חגיגי אבן הפינה לבנין.
במגילת היסוד נאמר:

אנו, שרידי גטו טרזין, קרובים וידידים של כל יושבי הגטו אשר לא שבו מן השואה, שמתו בטרזין או נספרו בהמשך דרכם אל מחנות המוות, מטמינים כאן היום, י"ד בתשרי תש"ל - 92.בספטמבר 9691 את אבן הפינה לבנין ספריה
וארכיון להנצחת זכרם.
על פי רוחם וגישתם של כל חברינו ב"החלוץ" ובתנועה הציונית, אשר לא זכו להיות יחד עמנו במדינת ישראל, לא רצינו להקים לזכרם פסל או אנדרטה, דבר המסמל את סבלות העבר ללא גשר לעתיד. ביקשנו לבנות בית שהחיים יימשכו בו, שצעירים ילמדו ויקראו בתוכו, שאנשים ישבו וישוחחו בין כתליו.
ברצוננו לאסוף בבית זה את כל החומר התיעודי על החיים בגטו טרזין אשר בהישג ידינו, כולל רשימות שמות כל 000.041 יהודי צ'כוסלובקיה, גרמניה, אוסטריה, דנמרק והולנד, אשר עברו את הגטו במשך ארבע שנות קיומו, מחורף 1491 ועד אביב 5491, בתקווה כי הבאים להתייחד עם זכרם יחושו כאן משהו מהלך-הרוח של הגטו, שיבינו מה פירושו של דבר לקיים בצל המוות משהו דמוי חיי תרבות, לשמור על יסודות הצדק ויושר הלב, על יחסי חברות ועזרה לזולת. משאלתנו שיבואו חוקרים, אשר יצליחו להעביר לבאים אחרינו דמות נאמנה של גטו טרזין על כל המיוחד אשר היה בו, שידעו לתת ביטוי הולם למעשיהם ומאמציהם של יעקב אדלשטיין וחוג החברים סביבו, אשר אם טעו ואם שגו, רק מתוך אמונת
יתר באדם טעו, כיוון שלא היו מסוגלים לתפוס את מלוא השטניות של
האדם הגרמני "העליון".
החלטתנו להקים את בית טרזין בקיבוץ ג ב ע ת - ח י י ם אינה מקרית והיא באה לא רק מפני שחיים כאן מיוצאי הגטו: ביקשנו לבנות את הבית להנצחת המתים בלב מקום שוקק חיים, בין עצים ופרחים, בין ילדים ועובדי אדמה, כדי לבטא את אמונתנו שהייתה אמונתם -
                     כ  י    נ  צ  ח     י  ש  ר  א  ל      ל  א     י  ש  ק  ר

הקמת המבנה 

על עצם צורת המבנה לא התנהלו ויכוחים נוקבים: היה ברור, שזה חייב להיות, בהתאם לאמצעים המצומצמים שעומדים לרשות העמותה, בית צנוע ורב-תכליתי. לפי הצעת האדריכל אלבין גלזר יוקם חדר הזיכרון במבנה בעל שנים-עשרה צלעות, בנוי לבנים אדומות, שיזכיר את מבצר טרזין. עבור הקיבוץ ייבנה חדר לספריה עיונית ואולם להרצאות ולפעולות תרבות במסגרות מצומצמות, ולעמותה עצמה חדר ארכיון וחדרי עיון וקריאה.
הוויכוח הגדול על יעוד הבית פרץ בין חברי הוועד המנהל של העמותה רק בעת הבניה: זמן קצר אחרי השחרור החל לפעול בפראג מרכז לאיסוף חומר תיעודי על השואה (Dokumentacni akce), ממומן על ידי ארגון הג'וינט ומנהלו זאב ש"ק, חבר מכבי הצעיר ומחנך בגטו. לפני עליתו על סרטיפיקאט לסטודנטים בשנת 6491, ובהעדר אפשרות עליה חוקית לשאר עובדי המרכז, הוחלט שזאב ש"ק ייקח במטענו את החומר התיעודי שנאסף לארץ ישראל. חומר זה, שאוכסן באוניברסיטה העברית על הר הצופים ולא היה נגיש במשך שנים, היה אמור להוות יסוד לארכיון העתיד של בית טרזין. אולם לפי בקשת משה שרת, שר החוץ דאז, לא לפזר חומר תיעודי חשוב על פני מוסדות קטנים, העביר זאב ש"ק, ששימש מזכירו, את אוסף  דוקומנטאצ'קני אקצה  לארכיון יד ושם וחדר העיון והמחקר, שהיה אמור להיות חלק מבית טרזין, התבטל, חרף התנגדותם של כמה חברים. לעומת זאת השיג זאב ש"ק בזמן כהונתו בווינה, הודות לקשריו, העתק הכרטסת של כל 000,061 אסירי גטו טרזין לשעבר, שהוכנה מיד אחרי קץ המלחמה בפראג לפי רשימות הטרנספורטים שנשמרו. הכרטסת הייתה בעלת חשיבות מרבית, בייחוד אחרי ניתוק היחסים הדיפלומטיים בין ישראל לבין הרפובליקה הצ'כוסלובקית, יחד עם כל מדינות הגוש הקומוניסטי (מלבד רומניה), בעקבות ניצחון ישראל במלחמת ששת הימים בשנת 7691.במרוצת הזמן הסתבר, שאפשר להקים ארכיון גם בלי אוסף  דוקומנטאצ'קני אקצה   הצדקה גם למקומות מחקר קטנים, שמעולם לא העלו על הדעת להתחרות במוסד ממלכתי
כמו  יד ושם.
ויכוח נוקב נוסף התנהל סביב רצפת הפסיפס בחדר ההנצחה, שעלותה נראתה אז גדולה - 000,001 לירות. היו חברים שסברו, כי את הכסף מוטב להשקיע בעבודה חינוכית ובמחקר, היו שראו בפסיפס מפת הגטו על כל בניניו וחומותיו משהו שהזמן לא יוכל לו, היו שסברו שמפת העיר תאמר משהו רק למי שהיה בגטו, היו שהניחו, כי זה יוסיף לאווירת המקום גם לדורות הבאים. הפסיפס הוכן לפי תרשים של אלבין גלזר במפעל לפסיפס בקיבוץ גבעת השלושה והוויכוחים סביבו נשכחו זה מכבר.
עברו שש שנים בין טקס הנחת אבן הפינה ובין פתיחת הבית לייעודו, כאשר חדר ההנצחה, מלבד הפסיפס וספר תורה, עדיין ריק. היה ברור, שיש להציג בו תמצית תולדות הגטו בצורה ויזואלית נאותה, בתמונות מעטות וגדולות, תוך התחשבות באמצעים המצומצמים שעמדו לרשות העמותה. הצעות לתצוגה אורקולית חדישה נפסלו מהעדר מימון ונתקבלה הצעתו של אלבין גלזר להצגת שקופיות מוגדלות, מוארות מאחור, שיתארו בתמצות את שלבי התפתחות הגטו. היו דרושות עשרות ישיבות, עשרות טיוטות לבחירת התצלומים, לנוסח הטקסטים שילווה אותם, עברו ארבע שנים נוספות עד שהושלמה התצוגה בחדר ההנצחה, המכונה כיום מוזיאון.
מי שמכיר את יוצאי צ'כיה- והם היוו את הרוב בוועדות ההכנה השונות, יודע, שהם אינם נוטים למבצעי ראווה, שהם זהירים ונרתעים מחובות, לא מוכשרים במיוחד להשגת כספים ושהם נוטים לדבוק בעקרונות: לרבים נראה בלתי אפשרי, אף בלתי מוסרי ומקומם, להשתמש לצרכי הקמת אתר ההנצחה לקורבנות השואה גם בכספים ממקורות גרמניים. לכן הוחלט עוד בראשית קיום העמותה (בניגוד לדעת חברים אחדים, מעשיים יותר), שלא תהיה פניה לממשלת גרמניה ולמוסדותיה לשם השתתפות במימון הקמת הבית והפעלתו.
פני הדברים השתנו במרוצת השנים, לאט-אט, ללא הצהרות, אם בעקבות מגע ישיר עם גרמנים שנולדו אחרי התקופה הנאצית ורצו בקשר עם הבית, אם בעקבות חילופי הדורות, אם מתוך צרכי השעה ועניין בשיתוף פעולה משני הצדדים, לאותה מטרה עצמה: העברת מידע על השואה בכלל ועל תולדות גטו טרזין בפרט לדורות הבאים.
בגלל העדר מקורות מימון מלבד מסי חבר ואי אלו תרומות, התבססה העבודה, תחילה בעמותה ואחר כך בבית טרזין, כמעט כולה על התנדבות, ללא שכר. מזכירות קיבוץ גבעת חיים - איחוד העמידה לרשות הבית את פינדה שפע, אחד מחבריה הוותיקים, יוצא צ'כיה אף הוא, שניהל את הבית עד שנת 2891, ואחריו באה עליזה שילר, גם היא חברת הקיבוץ, מאסירות גטו טרזין לשעבר. דור המייסדים הלך והתעייף, הולך ומתמעט, הצרכים התרחבו ודרשו עבודה מקצועית מלאה: מאז שנת 8991 נתון ניהול בית טרזין בידי אניטה טרסי, היסטוריונית בעלת תואר שני (חותנה, ארי טרסי, מקודם טרסלר, היה מבין עובדי דוקומנטאצ'ני אקצה בפראג ובין מייסדי הבית.)
מתוך רצון להבטיח המשך פעולת הבית הסדירה גם אחרי הסתלקות דור המייסדים, החליטה מועצת העמותה בשנת 7991 שבני הדור השני (ובעתיד השלישי) יהיו מיוצגים שווה בשווה עם הוותיקים בוועדות העמותה השונות ובניהולה. אחרי ארבעה יושבי ראש בני דור המייסדים - זאב ש"ק, וילי גרואג, אורי בס ומרדכי לבני - נבחר בשנת 8991 ד"ר אלי לונטל, מנהל מרכז גמילה מסמים בחיפה, בן הדור השני, כיושב ראש העמותה, כאשר מרדכי לבני, שמילא את התפקיד לפניו במשך חמש שנים, משמש סגנו.
מאז שנת 6791 מוציאים העמותה ובית טרזין פעמיים בשנה, בינואר וביולי, את ביטאונם "דפי קשר" אשר שמו מעיד על אחת ממטרותיו העיקריות: לשמור על הקשר בין חברי העמותה הפזורים על פני מדינות עולם רבות - אנגליה, ארצות הברית, קנדה, גרמניה, צ'כיה, הולנד, דנמרק, אוסטרליה, צ'ילה, ונצואלה ועוד - ולעדכן אותם בפעילות הבית. נוסף על כך מוסרים דפי הקשר מידע על אירועים על פני עולם הקשורים בגטו טרזין ותולדותיו: תערוכות, הצגות, קונצרטים, הוצאת ספרים, פרסום מחקרים, זיכרונות וכתבות בעיתוני העולם, מפגשים, סמינרים, כנסים. את דפי הקשר כתבה וערכה במשך שנים רבות רות בונדי, אף היא מבין מייסדי העמותה, אך עתה, בהתאם למדיניות העברת כל פעילויות העמותה לניהול הדור השני, עוברת גם כתיבת דפי הקשר ועריכתם לידי בתה, העיתונאית טל בשן.
איש לא יכול לדעת, מה יביא העתיד - לאנושות, למדינת ישראל, לתנועה הקיבוצית, לכל אחד מאתנו: אנחנו רק יכולים להשתדל שבית טרזין לא רק ימשיך לפעול, אלא שירחיב את פעולתו, כפי שעשה בשנים האחרונות.