עברית  |  English  |  Česky  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 


דף הבית >> המוזיאון >> ארכיון >> חדש בארכיון >> 2011-09 יומנה של קמילה הירש
 
 
יומנה של קמילה הירש (פרנק-וולף(
 
רות אלקבץ ומרים פרגר מחיפה, מסרו את יומנה של קמילה הירש לבית וולף אחות סבם. קמילה ילידת 1869 נשלחה בטרנספורט מוינה לטרזיינשטאט ב-15 ביולי 1942 ושוחררה בטרנספורט שיצא לשוויץ ב-5 בפברואר 1945. בראשית 1946 נפטרה ונקברה בבית הקברות היהודי בלוגאנו (Lugano), בדרום שוויץ
קמילה השאירה לנו מסמך תיעודי חשוב הסוקר את התקופה בה שהתה בטרזיינשטאט. יומנה, הכתוב בגרמנית, החל מהיום בו הלמו על דלת ביתה ב-10 ביולי 1942 בשעה 4:30 בבוקר, בו הודיעו לה כי עליה לארוז את חפציה ולעזוב את ביתה. מצוידת במעט מזון נסעה ברכבת לגטו, שם שוכנה בבית L233  , אחת מתוך 260 מבוגרים. למרות גילה המבוגר היא מציעה את עצמה כעובדת במשרד אצל זקן הבית המוצא בה עובדת חרוצה. בשל שביעות הרצון מעבודתה קמילה זוכה לעוד תוספת של מרגרינה, סוכר וחלב. קמילה מתגלה כאישה שרבים מכירים אותה עוד מהבית. היא מתגלה כבעלת תושייה ולמרות גילה, מוצאת מקום לעזור ולסעוד רבים ממכריה.
במשך התקופה בה הייתה בגטו תיעדה כמעט בכל יום את האירועים שהיו משמעותיים עבורה, או כאשר פגשה ומצאה
מכרים נוספים בגטו. קמילה תיעדה את הטרנספורטים שנכנסו לגטו ויצאו ממנו, תיארה את טקסי הלוויה. התאבדות שתיים מידידותיה מקבל מקום חשוב ביומן. מגוון המחלות שהיו סביבה. צפיפות חדרי המגורים והכנת עליית הגג לקליטת מאה אנשים חדשים. המחלות והרעב שתקף אותה גלים, גלים. ייפוי הגטו וצילומי סרט התעמולה הנאצי.
אכזבתה הגדולה של קמילה היה קשר המכתבים הלא רציף שהיה לה עם בנה רוברט וכלתה שהיו בזמן המלחמה בהונגריה. בתחילה עוד זכתה לקבל גלויות שהלכו והתמעטו עם הזמן. וכששנת 1945 עומדת בפתח, היא מסכמת לעצמה בעצבות, כאב ובדאגה, את מספר הגלויות שנמצאות בידה מהשנה שחלפה.
 
התקופה האחרונה בגטו מעיקה עליה. הגטו המרוקן מאנשים, העזובה השוררת במקום. אך בחלקה היא שמחה מעט, על מקום העבודה שעדיין היה לה. בתמורת לעבודת לילה בזמן ספירת האוכלוסייה קיבלה 1 ק"ג תפוחי אדמה וקופסת ממרח כבד. ובעבור עבודת לילה בעת הטרנספורטים זכתה, ב-1 ק"ג תפוחי אדמה, ריבה וקצת נקניק.
ב-5 בפברואר 1945 קמילה מתנדבת לצאת בטרנספורט לשוויץ. שם היא נפגשת עם חברים מוינה, מחלימה ומתחזקת, ומחדשת את חיפושיה אחר בנה. הידיעות שרוברט ואשתו הגיעו לווינה כדי לחפש אותה מעודדות את רוחה.
 
ב-31 בדצמבר 1945, ביום האחרון שקמילה כתבה ביומנה, היא כתבה: "הם חיים! זה העיקר. נקווה שיבוא גם היום בו נתראה. זאת תפילתי ביום האחרון של שנת 1945" תפילתה לא התגשמה. בתחילת 1946 נפטרה קמילה ולא זכתה לראות את רוברט בנה.
 


לייבסיטי - בניית אתרים