עברו שש שנים בין טקס הנחת אבן הפינה ובין פתיחת הבית לייעודו, כאשר חדר ההנצחה, מלבד הפסיפס וספר תורה, עדיין ריק. היה ברור, שיש להציג בו תמצית תולדות הגטו בצורה ויזואלית נאותה, בתמונות מעטות וגדולות, תוך התחשבות באמצעים המצומצמים שעמדו לרשות העמותה. הצעות לתצוגה אורקולית חדישה נפסלו מהעדר מימון ונתקבלה הצעתו של אלבין גלזר להצגת שקופיות מוגדלות, מוארות מאחור, שיתארו בתמצות את שלבי התפתחות הגטו. היו דרושות עשרות ישיבות, עשרות טיוטות לבחירת התצלומים, לנוסח הטקסטים שילווה אותם, עברו ארבע שנים נוספות עד שהושלמה התצוגה בחדר ההנצחה, המכונה כיום מוזיאון.
מי שמכיר את יוצאי צ'כיה- והם היוו את הרוב בוועדות ההכנה השונות, יודע, שהם אינם נוטים למבצעי ראווה, שהם זהירים ונרתעים מחובות, לא מוכשרים במיוחד להשגת כספים ושהם נוטים לדבוק בעקרונות: לרבים נראה בלתי אפשרי, אף בלתי מוסרי ומקומם, להשתמש לצרכי הקמת אתר ההנצחה לקורבנות השואה גם בכספים ממקורות גרמניים. לכן הוחלט עוד בראשית קיום העמותה (בניגוד לדעת חברים אחדים, מעשיים יותר), שלא תהיה פניה לממשלת גרמניה ולמוסדותיה לשם השתתפות במימון הקמת הבית והפעלתו.
פני הדברים השתנו במרוצת השנים, לאט-אט, ללא הצהרות, אם בעקבות מגע ישיר עם גרמנים שנולדו אחרי התקופה הנאצית ורצו בקשר עם הבית, אם בעקבות חילופי הדורות, אם מתוך צרכי השעה ועניין בשיתוף פעולה משני הצדדים, לאותה מטרה עצמה: העברת מידע על השואה בכלל ועל תולדות גטו טרזין בפרט לדורות הבאים.
בגלל העדר מקורות מימון מלבד מסי חבר ואי אלו תרומות, התבססה העבודה, תחילה בעמותה ואחר כך בבית טרזין, כמעט כולה על התנדבות, ללא שכר. מזכירות קיבוץ גבעת חיים - איחוד העמידה לרשות הבית את פינדה שפע, אחד מחבריה הוותיקים, יוצא צ'כיה אף הוא, שניהל את הבית עד שנת 1982, ואחריו באה עליזה שילר, גם היא חברת הקיבוץ, מאסירות גטו טרזין לשעבר. דור המייסדים הלך והתעייף, הולך ומתמעט, הצרכים התרחבו ודרשו עבודה מקצועית מלאה: מאז שנת 1998 נתון ניהול בית טרזין בידי אניטה טרסי, היסטוריונית בעלת תואר שני (חותנה, ארי טרסי, מקודם טרסלר, היה מבין עובדי דוקומנטאצ'ני אקצה בפראג ובין מייסדי הבית.) בשנת 2009 החל עודד ברידא את תפקידו כמנהל בית טרזין.
מתוך רצון להבטיח המשך פעולת הבית הסדירה גם אחרי הסתלקות דור המייסדים, החליטה מועצת העמותה בשנת 1997 שבני הדור השני (ובעתיד השלישי) יהיו מיוצגים שווה בשווה עם הוותיקים בוועדות העמותה השונות ובניהולה. אחרי ארבעה יושבי ראש בני דור המייסדים - זאב ש"ק, וילי גרואג, אורי בס ומרדכי לבני - נבחר בשנת 1998 ד"ר אלי לונטל, מנהל מרכז גמילה מסמים בחיפה, בן הדור השני, כיושב ראש העמותה, כאשר מרדכי לבני, שמילא את התפקיד לפניו במשך חמש שנים, משמש סגנו.
מאז שנת 1976 מוציאים העמותה ובית טרזין פעמיים בשנה, בינואר וביולי, את ביטאונם "דפי קשר" אשר שמו מעיד על אחת ממטרותיו העיקריות: לשמור על הקשר בין חברי העמותה הפזורים על פני מדינות עולם רבות - אנגליה, ארצות הברית, קנדה, גרמניה, צ'כיה, הולנד, דנמרק, אוסטרליה, צ'ילה, ונצואלה ועוד - ולעדכן אותם בפעילות הבית. נוסף על כך מוסרים דפי הקשר מידע על אירועים על פני עולם הקשורים בגטו טרזין ותולדותיו: תערוכות, הצגות, קונצרטים, הוצאת ספרים, פרסום מחקרים, זיכרונות וכתבות בעיתוני העולם, מפגשים, סמינרים, כנסים. את דפי הקשר כתבה וערכה במשך שנים רבות רות בונדי, אף היא מבין מייסדי העמותה, אך עתה, בהתאם למדיניות העברת כל פעילויות העמותה לניהול הדור השני, עוברת גם כתיבת דפי הקשר ועריכתם לידי בתה, העיתונאית טל בשן ולאחרים.
איש לא יכול לדעת, מה יביא העתיד - לאנושות, למדינת ישראל, לתנועה הקיבוצית, לכל אחד מאתנו: אנחנו רק יכולים להשתדל שבית טרזין לא רק ימשיך לפעול, אלא שירחיב את פעולתו, כפי שעשה בשנים האחרונות.