יעקב אדלשטיין (1944-1903)
זקן-היהודים הראשון (דצמבר 1941–ינואר 1943)

יליד גליציה, מ-1915 במוראביה. שורשיו במורשה היהודית, בסוציאליזם ובציונות.
מ-1933 בראש המשרד הא"י בפראג. ביום הכיבוש קרא להנהגה הציונית להתייצב לשירות העם. קישר בין הציבור היהודי לגסטאפו. ב- מאי 1939 ביקר בא"י בחיפוש מוצא ליהודי הפרוטקטוראט.
בדצמבר 1941 מונה בפראג לזקן-היהודים הראשון של הגטו. בדצמבר 1943 גורש לאושוויץ. לאחר שישה חודשים בצינוק נורה למוות ב-20 ביוני 1944 יחד בני משפחתו .

בפעילותו של יעקב אדלשטיין כזקן היהודים בטרזיינשטאט ניתן להבחין בשלושה שלבים:

בשלב הראשון - מ-4 בדצמבר 1941 עד ל-10 בינואר 1942, התמודד אדלשטיין עם המציאות הקשה בגטו, שעמדה בסתירה לכל מה שהבטיחו הגרמנים, ונאבק בניסיונותיהם ליצור במקום מחנה כפייה ולשבור את רוחם של תושבי הגטו. בינואר 1942, בשל הכורח לארגן משלוחים של יהודי הפרוטקטוראט מטרזיינשטאט ל'מזרח', החליט החלטה גורלית - להציל לפחות את הצעירים! הוא שיתף את מועצת-הזקנים בנטל ההכרעה המוסרית של הכנת רשימות המגורשים.

בשלב השני - מינואר עד ליוני 1942, כנגד כל לחצי הגרמנים, בחברה בעלת מבנה ארעי ותחלופת אוכלוסין מתמדת, כונן אדלשטיין מינהל יהודי עצמי בעל דפוסים יציבים של שלטון, וארגן תנאי-חיים מתוקנים ככל האפשר. במקביל התאמץ להפוך את גטו טרזיינשטאט למחנה עבודה יצרני, הפועל למען תעשיית המלחמה, ונותן שירותים לצבא הגרמני ולאנשי ה-ס"ס במקום, וניסה לשבור את הבידוד הכפוי בגטו על-ידי הוצאת קבוצות של צעירים לעבודה בחוץ. בהשפעת ההנהגה הציונית נוצרה בטרזיינשטאט חברה יהודית שיתופית בעלת אופי ציוני-סוציאליסטי, שעמדה בחיוניותה כל תקופת הגטו. אדלשטיין הפר ביודעין את האיסור שהטילו הגרמנים על הוראה ולימוד, והפקיד את חבריו מ'החלוץ' לקיים מסגרות חינוך במחתרת, בתחום הפיסי והרוחני.

בשלב השלישי - מיוני 1942 עד לינואר 1943, נאבק אדלשטיין במגמה הגרמנית להפוך את טרזיינשטאט לגטו סעד ולגטו לבעלי זכויות יהודים מגרמניה ומאוסטריה - בשעה שליהודי צ'כיה ישמש רק כתחנת מעבר ל'מזרח'. ההרכב הפנימי של האוכלוסייה - יהודים מארצות מוצא שונות, הנבדלים בשפתם, תרבותם והשקפותיהם - יצר מתחים בין חלקי האוכלוסייה השונים, שהתגברו בהתערבותם של המפקדים הגרמנים. הגעתם של רבבות אנשים מדי חודש, הצורך להיערך למשלוחים מן הגטו, והחרדה לגורל המגורשים נוכח השמועות על רצח היהודים ב'מזרח', גרמו סבל נורא ליהודי הגטו והיוו עול קשה לאדלשטיין ולמועצת-הזקנים. התקוות שהגטו יהפוך להיות "עיר יהודית לדוגמה", נגוזו. אדלשטיין נוכח כי הגרמנים משתדלים לערער את מנהיגותו, כשארגנו מחדש את מועצת-הזקנים באוקטובר 1942, ומינו נציגים מבין יהודי גרמניה ואוסטריה.