כ 160,000 יהודים תחילה מצ'כיה, ואחר כך מגרמניה, אוסטריה, הולנד, דנמרק סלובקיה, הונגריה ומצעדי המוות הועברו אליו, מהם כ-90,000  שולחו ממנו למחנות ההשמדה ומהם שרדו כ-4,300; כ-35,500 מתו בגטו מרעב וממחלות, וביום השחרור היו בו כ 30,000 יהודים.  מתוך 12,121 ילדים יהודים (ילידי 1945-1928) שנשלחו לטרזיינשטאט, שעתידם היה בבת עיניה של ההנהגה היהודית בגטו, 9,001 נשלחו למחנות המוות ומהם שרדו 325 בלבד.
 
הנהגת יהדות צ'כיה בראשותו של יעקב אדלשטיין תמכה בהקמת הגטו בטרזיינשטאט באוקטובר 1941, כששערי ההגירה נסגרו. אדלשטיין, שנתמנה כ'זקן היהודים' בגטו, האמין ב"הצלה על-ידי עבודה", וקיווה שריכוז יהודים בתחומי הפרוטקטוראט הצ'כי, ימנע את שילוחם מהגטו ויסייע בדחיקת הקץ עד לניצחון בעלות הברית במלחמה.
 
המציאות הקשה בגטו, עמדה בסתירה לכל מה שהבטיחו הגרמנים. בינואר 1942  נסדקה אשליית המקלט עם תחילת השילוחים מטרזיינשטאט למזרח והוצאות להורג בתלייה של  16 יהודים, שכל פשעם היה שליחת מכתבים לבני משפחתם.
 
גטו טרזיינשטאט קיבל צביון מיוחד משום שהגרמנים רצו להפכו לגטו לזקנים ולבעלי זכויות מגרמניה ומאוסטריה, ולהשתמש בו כ"גטו לראווה" וככלי שרת לתעמולתם. למרות המציאות הקשה בגטו, הצליחה ההנהגה היהודית לקיים במידה מסוימת שירותי בריאות, חלוקת מזון, דיור, עבודה, לאפשר פעילויות תרבות וספורט ולדאוג לטיפול וחינוך של הילדים והנוער.
 
לקראת ביקור משלחת הצלב האדום הבינלאומי ביוני 1944 בטרזיינשטאט, נערך מבצע "ייפוי" הגטו. תחת איומים ולחצים קשים השתתפה ההנהגה היהודית ויהודי הגטו בתרמית הגרמנית שהסתירה את התנאים האמיתיים ששררו במקום – הרעב, הצפיפות, המחלות, התמותה הגבוהה והטרנספורטים. לאחר מכן, בקיץ 1944, צולם בגטו סרט תעמולה בו נמשכה התרמית. עם תום צילומי הסרט, נשלחו כ-18,000 איש לאוושויץ, מרביתם נספו.